הסיפור הפעם נדון סביב בתים המכונים "בתי באר", בתים שנבנו במאה ה19 בסמוך לבארות ששימשו להשקיית הפרדסים שסבבו את יפו. על פי התכנית שאושרה, "יישמר הזיכרון והערך התרבותי - ההיסטורי והחברתי של בתי הבאר הקדומים שבעיר. שימור המבנים ההיסטוריים ייצור עוגנים תרבותיים המפוזרים ברחבי דרום העיר שסביבתם הקרובה תתפתח ותשופץ."
באתר החברה להגנת הטבע נכתב :"עם הברכות על הכרזת הכנת התוכנית, חשוב לציין כי מופו בעיר כ-70 בתי באר ורק 19 נמצאים ברשימת השימור (20 כבר שומרו בתוכניות שימור קודמות). לצידם 22 בתי באר נמצאים ברשימת בתים לתיעוד שמשמעה למעשה הריסתם במהלך השנים, לצרכי פיתוח העיר."
* התמונה מתוך תיק התיעוד שכאן.
אוי אוי אוי, הורסים את זה!
ושוב אנו עומדים בנקודה בה אנו שואלים... בשביל מה? למה צריך לשמר בתים כאלה (חורבות מכוערות) ולמה את כולם? הרי היה היגיון כלשהו בתוכנית המקורית בה הוחלט לשמר רק 19 מהם? איך קורה שמיד לאחר אישור תוכנית שימור, כל תוכנית שימור, באים כל מני צדקנים ומיד נלחמים מחדש על הכנסת עוד ועוד מבנים לרשימת הקפואים?
האם זכור למישהו מקרה אחד בו יצא מבנה מרשימת השימור? לא.
לשימור יש מחיר גבוה מאד שהצדקנים מתעלמים ממנו. שימור פוגע בזכותו של בעל הקרקע לפתח אותה. שימור פוגע ביכולת של העיר לגדול. שימור מקפיא נכסים במצב מחריד בו לא משתלם לטפל בהם. אני בטוח שאם עיריית תל 
אביב הייתה נדרשת לרכוש כל בניין שהיא רוצה לשמר רשימת השימור הייתה פחותה בהרבה. אבל הרבה יותר כיף להיות צדקן, לנפח את החזה בחשיבות עצמית פסאודו - תרבותית, להרגיש נעלה אינטלקטואלית על הילידים חסרי ההבנה ולדרוש לשמר כל מה שהיה קיים לפני שלושים שנה. טוב, רע, יפה, מכוער, חשוב, איזוטרי, הכל! נשמר את הכל!
