למשל הצעירים עוזבים אותה, והעשירים (מעטים במספרם) מחליפים אותם. העיר נופלת בשממון, חזרה לשנות השמונים. אנא שימו לב לעובדות הבאות: ת״א האמיתית המחזיקה את המרובה, היא קטנה מאד, בין הירקון ובין אבן גבירול, הים ורוטשילד, בסך הכל ששה אחוז מן השטח העירוני של תל אביב-יפו ואוכלוסיית המתחם הזה הוא סביב עשרה אחוזים מן התושבים (אלה הצעירים הנזכרים מעלה). המתחם הלא גדול הזה הוא העיר האמיתית. כלל העיר תל אביב עדיין מפתחת שכונות פרווריות בלבד, כי אין לה אומץ תכנוני כלל. לדוגמא, השטח בין רחוב אלנבי ובין צפון יפו הוא חמישה אחוזים, והוא ריק לגמרי. זהו השטח היקר והמבוזבז ביותר במדינה, השטח החשוב ביותר לעתיד העיר. המכשלה העיקרית, כרגיל – "מנהל מקרקעי ישראל".
בנוסף נציין כי העיר המרכזית הזו אינה מחוברת היטב למחוז, בשום צד: בצפון אין מספיק גשרים על הירקון, במערב נחל איילון מנתק אותה לגמרי, בדרום הגישה היא רק דרך יפו. הייחוד של העיר, כלומר 'תכנית גדס', לא נשמר ולא מובטח כלל. העיר מתמלאת בהדרגה במגדלים גסים. סביב קמות אלטרנטיבות מפוזרות.
זה בדיוק מה שהשלטון אוהב ורוצה, לפעמים שלא במודע. השילטון מעדיף עיר לא מיוחדת, מנותקת ושטופת תנועה מיותרת של אוטובוסים לא לה, החונים בה לא חוקית בחניונים שמיועדים לפארקים.
מדוע השלטון מעדיף שכונות וניתוק, ולא מצב עירוני? כל שילטון אינו אוהב הפרעה, ודאי לא מחאה הנוצרת בערים מן הסוג האינטנסיבי והקוסמ
ופוליטי, כמו הצפון הישן. ומדוע אנשים באים לכאן? כאשר הם רוצים את חברת ופגישת דומיהם, והדבר אפשרי רק במצב האינטנסיבי הנזכר. לא בשכונות ולא בפריפריה.היסטורית, כיצד קמו השכונות, שהן הרוב במדינת ישראל?
1.שילטון המנדט לא פיזר אוכלוסיה, ושלט בערים. פיזור היה מעורר התנגדות ערבית.
2. מדינת ישראל פיזרה אוכלוסין ע''מ לנכס כל השטחים.
3. פשוט יותר היה להושיב עולים בשכונות, קל יותר לביצוע כמותי, נשלט וברור, עם הומוגניות אפשרית בכל שכונה.
4. קל יותר לכוון תכנון שכונה מלמעלה, שעה שהעיר פתוחה לכוחות שוק יוזמה וידיים פרטיות, ללא שליטה מלמעלה.
5. השילטון על הקרקע היה ונשאר ממשלתי דרך "מינהל מקרקעי ישראל" ומשרד השכון. השילטון לא ממהר לתת רסן חופשית לניהול של הנכסים, הוא מחלק, מיטיב או מצר בעזרת המקרקעין שבשליטתו.
הקשר בין שילטון ותכנון מתבהר: ככל שהתכנון מפוזר, לשכונות וקהילות מקומיות, כך הביקורת על השילטון (האופוזיציה) תהיה רק בקנה מידה מקומי, מפוזרת וחסרת גיבוש ארצי. ככל שהשליטה על הקרקע היא בידי השלטון המרכזי, כך השילטון חזק יותר.
הקהילות הקטנות המאכלסות את השכונות בארץ, הן אפילו לא אינטימיות, אלא סגורות ואטומות לעצמן, עם מעט מאד היתחדשות. הקהילות האלה הן עדות לשבר של הקהילה הגדולה יותר, זו האזרחית, שיכולה לכלול בתוכה גם את הרב גוניות הנידרשת לחיים מלאים יותר. השכונות מעידות על הפרדה בין אנשים (הרבה מעבר וגם בנוסף לריבוי הקהילות השונות בארץ, בגלל ארץ מוצא, צבע, דת וכד'), בעזרת ההפרטה של הקרקעות על ידי התכנון השכונתי. כל זה בניגוד לתכנון העירוני, אשר במהותו זקוק לערוב קהילות ובעלויות, ולחיבורים רבים ככל האפשר. מכאן ברור שהאינסטינקט השילטוני אינו אוהב עירוניות, ומעדיף את הפריפריה, הפרובינציה, הפרוור, השכונתיות, הבדלנות, מיעוט הקשרים האזרחיים. ההוכחה הפשוטה היא בהפגנות והמחאות הנוצרות בעיר, לא בשכונה.
כאשר מערכת הקשרים האזרחיים צריכה להיתמודד עם הניתוק השכונתי, היא נכשלת בגלל הסיבוך של הקשרים. כך הדבר עם התחבורה, הבין עירונית והתוך עירונית. מאליו מובן כי קשה לשרת יעדים מנותקים, תוך ריבוי השימוש ברכב פרטי, והפקקים הנוצרים בהכרח במערכות כאלה. כך הדבר גם בתכנון רכבות מכל הסוגים, כיוון שהשכונות יוצרות תחנות רכבת מבחוץ ואלה חייבות להיתמך בעוד מערכת סבוכה ונוספת של אוטובוסים. זוהי תוצאת הפיזור.
השכונה, עם ובגלל מיגבלותיה נותנת הרגשה של "קהילתיות", תכונה נחשקת אבל מוגבלת בהיקף הקשרים, בהשוואה ליכולות המגוונות של העיר, ועוד יותר של קונספט העיר המרכזית, או הקוסמופוליטית לעומת הפרובינציאלית. ומכאן אל המחאה הציבורית: מארגני המחאה וגם הציבור האוהד אינם מכירים את נבכי אחיזת מוסדות השילטון בתכנון ובקרקע. זו הסיבה העיקרית לעיוותי המחירים לדיור, חוסר הדיור הציבורי החופשי האמיתי בישראל. להוציא את זה הקשור במשרדי משרד השיכון, הרווי ספקולציה במחירי הקרקע או המהווה מכשיר ניווט לשלטון
הכותב: נחום כהן, אדריכל ומתכנן ערים - www.coarc.net
